הכותבים הקבועים שלנו

הייטקזון ברחבי הרשת

כלכליסט 12.12.2013

החיילים שגרמו לכל האורחים לבכות מהתרגשות
Mako 12.12.2013

החיילים שגרמו לכל האורחים לבכות מהתרגשות
כלכליסט 12.12.2013

החיילים שגרמו לכל האורחים לבכות מהתרגשות
The Marker 12.12.2013

החיילים שגרמו לכל האורחים לבכות מהתרגשות

הייטקזון בחדשות

כותרת של המודעה12.12.2013

החיילים שגרמו לכל האורחים לבכות מהתרגשות
כותרת של המודעה12.12.2013

החיילים שגרמו לכל האורחים לבכות מהתרגשות

הייטקזון בפייסבוק

עצור והתחשב

טלי איסרוב

22.09.2015

למרות שהורות היא כנראה התפקיד הכי החשוב שאנחנו ממלאים, לא פעם אנחנו פועלים בתוכה בצורה בלתי מודעת ואף חסרת שליטה. הפתרון: לעצור לרגע, ולחשוב.

עבור רובנו, תפקידנו כהורים נתפס כתפקיד החשוב ביותר שנמלא בחיים. לכן מעניין איך דווקא לנוכח תפקיד כל כך חשוב, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו פועלים ממקום כל כך לא מודע, כל כך ראשוני והרבה פעמים גם חסר שליטה. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו צועקים, נוזפים, ביקורתיים, עקשנים ונוקשים דווקא מול הילדים האהובים שלנו. אפילו אנשים רכים ונעימים, שלעולם לא יפגעו בזבוב, יכולים להרגיש איך הם "מאבדים את זה" באינטראקציה מרגיזה במיוחד מול הילד. אז למה זה קורה לנו ואיך אפשר למנוע את זה? התשובה בגדול היא קלה – בוחרים לשים לב. התשובה בקטן, היא לבחור שוב ושוב בכל רגע ורגע, לפעול מתוך תשומת לב ייחודית.

מכיוון שתפקיד ההורה הוא תפקיד חשוב מאין כמוהו, הקיים מדורי דורות, לכולנו יש תבניות מושרשות כיצד הורות צריכה להתנהל, איך ילדים צריכים להתנהג ואיך הורים צריכים להגיב אליהם. אבל בניגוד אולי למה שחשבתם, בעלות על דעות ועמדות ביחס להורות לא הופכת אותנו להורים מודעים. היא הופכת אותנו להורים נוקשים.

מה קורה, למשל, כשהאינטראקציה עם ילדינו לא מתנהלת כפי שציפינו (וזה בלתי נמנע)? ניקח דוגמה: אמרנו לילד להיכנס להתקלח. הילד, שעסוק במשחק מחשב, ענה "עוד מעט". אמרנו לו שוב, ושוב הוא ענה "עוד מעט". אמרנו "עכשיו" והילד לא זז. הורה טיפוסי אומר: "כנס למקלחת או שאין לך מחשב לשבוע". ילד טיפוסי נכנס למקלחת בבכי, נעלב מהאיום ומרגיש מרוחק מההורה. ההורה מרגיש שנקלע לסיטואציה שבה הוא היה תוקפני בעל כורחו, ולא אוהב את התוקפנות שיצאה ממנו. הוא לא אוהב להרגיש מרוחק מהילד שלו. הוא חושב שלא היתה לו ברירה.

עכשיו נפעיל על אותה סיטואציה תשומת לב. נאיר את הסיטואציה באורה של מודעות. איך עושים את זה? קודם כל, עוצרים לרגע. לא פועלים. ניקח את עצמנו הצדה ונשאל את עצמנו כמה שאלות:

• מה אני מרגיש? לפעמים קשה להשיב על השאלה הזאת. רגשות עוצמתיים נוטים לבלבל אותנו, עד כדי כך שאנחנו מתקשים אפילו לזהות מה עובר עלינו. אפשר לקבל רמזים דרך התחושות בגוף.

• מהן התחושות שאני חש בגוף? שימו לב האם השרירים מכווצים. האם יש מועקה באזור הלב. לפעמים הלסת נעולה והלחיים נוקשות. שימו לב האם הנשימה עצורה, לא עמוקה ולא זורמת. כל אלה סימנים של רגש עוצמתי – אולי כעס, אולי תסכול.

• מדוע אני כל כך כועס? כאן אנחנו צפויים לפגוש את הדעות והעמדות המושרשות בנו. לדוגמה – כשאנחנו כועסים כי הילד לא מקשיב לנו, מתחת לכעס יושבת האמונה שילדים חייבים תמיד להקשיב להורים. דוגמה נוספת: כשאנחנו כועסים כי הילד כל הזמן על המחשב, האמונה שבבסיס הכעס היא שילדים צריכים לשחק בחוץ. לעתים אנחנו כועסים כי כשהילד לא נענה לנו, אנחנו מרגישים שהוא לא מכבד אותנו. כאן האמונה היא שילדים צריכים תמיד לכבד את הוריהם ולציית להם. ובכן, תראו כמה אמונות, עמדות ודעות אנחנו מגלגלים לפתחו של ילד אחד קטן, שבסך הכל קשה לו להפסיק לשחק במשחק המחשב.

קל לזהות את העוצמה של הרגשות והדעות שלנו, מכיוון שהם בדרך כלל מגיעים מצוידים בדחף חזק מאוד לפעולה. במקרה הזה: הדחף לגרום לילד לציית לי ויהי מה, גם במחיר של בכי או פגיעה בקשר איתו; גם במחיר פגיעה בשלוות הנפש שלו, וגם שלנו.

להשתמש במיומנויות הבינאישיות

אחרי שזיהינו את הרגשות והמחשבות שמניעים אותנו, ואחרי שזיהינו ונטרלנו את הדחף לפעול, זה הזמן לקחת כמה נשימות עמוקות ומשחררות, ולבחון את הסיטואציה בצורה אובייקטיבית – מתוך ה'אני ההגיוני', ולא ה'אני הרגשי'.

אם נעשה זאת, ניווכח שבעצם המצב לא עד כדי כך מסובך: הילד שלנו רוצה להמשיך לשחק במחשב ואילו אנחנו רוצים שהוא יתקלח. כלומר, אנחנו רוצים משהו אחד וזולתנו רוצה משהו אחר. ומצב של התנגשות בין רצונות הוא מצב שאנחנו נתקלים בו עשרות פעמים מדי יום; זה יכול להיות מול בן או בת הזוג, מול חברים, או מול קולגות בעבודה.

משהבנו את זה, זה הזמן למצוא פתרון יעיל ולהשתמש במיומנויות הבין-אישיות שיש לנו. ובכן,
ביומיום שלנו אנחנו יודעים איך לפתור מצבים כאלה. אנחנו מדברים, משכנעים, מסבירים, או מנהלים משא ומתן. אנחנו לא מאיימים על חברים שאם הם לא ייענו לבקשות שלנו – ניקח להם משהו שיקר להם. ואנחנו בוודאי לא צועקים על קולגות לעבודה בגלל שהרצונות שלהם שונים משלנו. באותו האופן, אין שום סיבה לאיים או לצעוק על הילדים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים והם אוהבים אותנו.

ומה עם הסמכות ההורית?

"אבל איך נחנך את הילד? מה עם גבולות?! מה עם סמכות?!", אני נשאלת על ידי הורים ששומעים לראשונה על הורות מודעת. "אני לא מוכן שהילד יזלזל בי!", הם מוסיפים. מאחורי הטענות הללו קיים פחד שלא יצליחו לגדל את הילדים שלהם כהלכה, וקיימת האמונה הנוקשה והמאוד לא יעילה שכלפי ילדים צריך להפעיל כוח. ושמה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח.

אלא שכדי לגדל ילדים בריאים בנפשם, עלינו להעניק להם סביבה לא אלימה ולא אימפולסיבית שבה יש אווירה של הקשבה, קִרבה והתחשבות. למעשה, בכל עימות או אי-הסכמה, יש לנו בחירה: האם נפעל בנוקשות, באימפולסיביות, מתוך אמונות לא מודעות ביחס ל"מה שצריך" ו"מה שאמוּר", או האם נעצור לרגע ונפעל מתוך מודעות בצורה שמכבדת אותנו, מכבדת את הילדים שלנו ומאפשרת פתרון יעיל?

כשאנחנו מחליטים לעצור לרגע, אנחנו בוחרים להיות מודעים לרגשות שלנו, לדעות ולעמדות שלנו. אנחנו בוחרים לא לפעול מתוך דחף. אנחנו מאפשרים לעצמנו מרחב נשימה. רק אז, אנחנו יכולים להביט על המצב בצורה אובייקטיבית ולבחור את הדרך היעילה ביותר לדבר אל הילד שלנו. אנחנו יכולים למצוא דרך שבה נעביר את המסרים שלנו, ועדיין נשאֵר קרובים ואוהבים. כהורה מודעת, אני יכולה לבחור בכל רגע ורגע איזה סוג הורה אני רוצה להיות ולא לפעול מתוך אוטומט. לזה אני קוראת חופש בחירה.

* טלי איסרוב היא פסיכולוגית ילדים

אולי יעניין אותך - המוצרים הכי נמכרים באתר