עד 20 אחוז הנחה למסעדות, תיירות, רשתות מזון ואופנה 
מופעי מוזיקה 
סטנדאפ ובידור 
עד 20 אחוז הנחה לרשתות מזון, תיירות, מסעדות ואופנה 
הטבות במעמד החיוב 
טלוויזיות ובידור ביתי 
סלולר, אוזניות וגאדג'טים 
שואבי אבק 
עולם הקפה 
מחשבים וציוד היקפי 
GAMING 
מיזוג איוורור וחימום 
מוצרי חשמל לבית 
מוצרי חשמל קטנים 
תחנות כח ופאנלים סולאריים 
מוצרי טיפוח בריאות ויופי 
TripZone - חופשות שוות בהנחות מטורפות 
בילוי ופנאי 
סדנאות, קורסים ולימודים 
קולנוע 
ספא 
מתנות, שוברים ותווי קנייה 
מוצרי ספורט 
חדרי כושר, ספורט ובריאות 
מסעדות 
עולם האלכוהול 
ריהוט לבית 
כלי מטבח ואביזרים 
ריהוט גן וגרילים 
כלי עבודה ואביזרי בטיחות 
מתקנים ושולחנות משחק 
בריכות, מתנפחים וספורט ימי 
חיות מחמד 
ילדים וקטנטנים 
ביוטי ולייף סטייל 
צילום ואלבומים דיגיטליים 
צעצועים 
הטבות לטסים לחו"ל 
ציוד קמפינג וטיולים 
שירותים לטסים לחו"ל 
הטבות בבנקים 
פנסיה והשתלמות 
תיקי השקעות 
משכנתאות והלוואות 
אפיקי השקעה חדשים 
חוסכים בביטוח 
החזרי מס 
גברים 
נשים 
ילדות ילדים ופעוטות 
מופעי מוזיקה 
סטנדאפ ובידור 
ילדים ונוער 
תיאטרון ומחול 
משהו פה מסריח
שלומי נמרודי
21.09.2015
בדיוק כששלומי נמרודי התחיל להתלבט באיזה צבע ילבש את החליפה לטקס קבלת פרס נובל בפיזיקה של הבן שלו, הוא גילה שהאוצר הקטן משחק בקקי. ליטראלי. טוב, לפחות הוא לא מסתובב ברחובות.
הבן שלי אמר לי שבפעם הבאה שאני אוסף אותו מאמא, הוא רוצה להראות לי את החבר שלו 'פו', שהוא מגדל בטלפון של אמא.
- אתה מתכוון שאתה מגדל אותו כמו טמגוצ'י כזה?
- מה זה טמגוצ'י?
- נו, אתה יודע, זה לא כזה פו הדב שאתה מטפל בו ומאכיל אותו?
- אבא, זה בכלל לא פו הדב, אני לא אוהב את פו הדב, פו הוא קקי.
- למה אתה קורא לפו הדב קקי?
- אני לא קורא לפו הדוב קקי, פו שלי בטלפון של אמא הוא קקי!
מכירים את זה? אתם שומעים משהו שיש רק דרך אחת להבין אותו, אבל אתם מ-מ-ש לא רוצים שזאת תהיה האמת. אז בזמן הקצר לפני שהמציאות מוטחת בפרצופכם, אתם עושים עוד ניסיון נואש לחפש דרך לשכנע את עצמכם שכנראה נפלה פה טעות. אז ניסיתי וניסיתי, אבל לא היתה דרך להימלט מהמציאות. בדקות הבאות גיליתי שאיאלץ מעתה לחיות בעולם שבו הבן שלי, האוצר היקר שלי, שכבר התחלתי להתלבט על צבע החליפה שאלבש לטקס קבלת פרס הנובל בפיזיקה שהוא עתיד לקבל, משחק בקקי!
פעם היו נוהגים לתאר ככה מישהו שעושה דברים לא חשובים או מבזבז את זמנו. אבל הבן שלי משחק בקקי, מילולית ממש. ליטראלי. הוא מאכיל אותו, מלביש אותו, משחק איתו, קונה לו ציוד לעשות כושר ואפילו עושה לו אמבטיה.
עברו עלי ימים קשים של חשבון נפש. ניסיתי להיזכר במה אני שיחקתי כשהייתי ילד, בשנות השמונים. איך כל הילדים בשכונה היו יורדים למטה לשחק תופסת, שבע אבנים, מחבואים וכאלה. איך היינו מסתובבים ברחובות ומשחקים כדורגל איפה שיכולנו, מקימים מחנה על צמרת של עץ. הסתובבתי שעות ואפילו ימים שלמים בשכונה לבד, חיפשתי איך להעביר את הזמן. אספתי עשרות בקבוקי זכוכית ואז הלכתי לגבעה נטושה, ובמשך כל אחר הצהריים העמדתי את הבקבוקים וזרקתי עליהם אבנים, מאות פעמים עשיתי את זה – אם היה אז חוק הפיקדון על בקבוקי שתייה, נראה לי שהייתי יכול לממן עם הבקבוקים האלה לא רק רשיון נהיגה אלא גם את הרכב הראשון שלי.
כל הזיכרונות האלו העלו בי בעיקר געגועים, רצון עז לחזור לאותה תקופה, מה שהוביל אותי לרצון שגם הבן שלי יחווה את אותן חוויות. כי אם לי היה כל כך כיף והוא משחק בקקי, אז הן בטח יותר טובות בשבילו.
אומרים שהיה פה שמח
אבל משהו במשפט הזה, 'פעם היה יותר טוב', נשמע לי מוכר. איפה שמעתי אותו? אה, נזכרתי. בכל מקום, כל הזמן! תראו לי בן אדם אחד שלא חושב שפעם היה יותר טוב, סליחה, תראו לי הורה שלא חושב שהוא גדל עם יותר ערכים מהילד שלו (יש משהו בהורות שמקדם נוסטלגיה אקספוננציאלית). אבא שלי היה נוזף בי שאני מפונק בגלל שיש לי שירותים בתוך הבית, וכשהוא גדל במעברה, הוא היה צריך באמצע הלילה להתלבש, לצאת בקור ובגשם עם עששית וללכת מאות מטרים עד בית השימוש היחיד בכל המעברה.
בסוף שנות החמישים הורים יצאו מדעתם בגלל שבני הנוער הקשיבו לאלביס והלכו בלילות לרקוד טוויסט. בסוף שנות השישים, הביטלס והאבנים המתגלגלות היו הלהקות ש"השחיתו את הנוער" ואז גם הגיע האהבה החופשית, הסמים, האנטי-ממסדיות והשיער הארוך. בשנות השבעים הסמים עלו כיתה, ולד זפלין המציאה את הרוק הכבד.
אותם חבר'ה שבסוף שנות החמישים מרדו בהורים שלהם עם אלביס וג'יימס דין, בשנות השמונים פשוט לא הבינו מה גורם לילדים שלהם ללבוש צבעים כל כך זוהרים (טוב, את זה גם היום אף אחד לא מבין. חור שחור בעולם האופנה). ואיך זה ייתכן שבנים שמים עגילים? הפעם היחידה שאני זוכר את אבא שלי יותר עצבני מהשיחה שהיתה לנו כשחזרתי עם עגיל הביתה בשנות השמונים, היתה כשחזרתי הביתה עם קעקוע - בשנות התשעים...
אז למה אנחנו מזדעזעים כשאנחנו רואים בני נוער עם פירסינג, תספורות מוהאק או משולש שיער כחול זוהר בקצה ראש מגולח? ולמה כשאני רואה היום ילד נוסע על הכביש על אופניים חשמליים, שומע מוסיקה מסמארטפון שמקובע להגה, אני מקבל בחילה? כנראה שאני מרגיש כלפי הילדים האלה בדיוק את מה שאבא שלי הרגיש כלפי.
עדיין משחק תופסת
אז אולי זה לא כל כך נורא. למרות הסמים והרוק’נרול, בני הנוער של שנות השישים והשבעים לא סיימו את דרכם כמסוממים בתעלות. הם החזיקו את העולם, המציאו את המחשבים והאינטרנט והפכו להורים טרחנים שהילדים שלהם לא יכולים לדמיין אותם עושים משהו "אסור". גם אני, למרות העגיל והקעקוע, הפכתי לעובד הייטק.
ואם חושבים על זה לעומק, אולי זה לא נורא כל כך שהבן שלי לא מסתובב ברחובות לבד, מחפש איך להעביר את הזמן, זה אפילו די טוב שבדור שלנו, הורים מבינים שזמן עם הילד שלך יותר חשוב מעוד כמה שעות בעבודה. הבן שלי אולי מגדל בטלפון קקי, אבל הוא לא מוותר על קריאה של הארי פוטר לפני השינה, הוא אוהב כשאני מלמד אותו לשחות ולרכב על אופניים, ובבית הספר הוא עדיין משחק תופסת ומחבואים.
למדתי לקבל בהבנה את הדברים שאני לא מבין אצל הבן שלי. אני בטוח שכל עוד אני אמלא את תפקידי כהורה, כל הסרטים והמשחקים שמסביב לא יעשו נזק רציני.
ורק שתהיו בתמונה – בתוך שבוע נועם שכח מפו ועבר למשחק חדש. עכשיו אני נהנה לראות אותו מייצר דרקונים. הוא מחבר דרקון עץ לדרקון שמש ומקבל דרקון אש, יש גם דרקון אוכל ודרקון דמוי אדם וכן, כשמחברים ביניהם מקבלים דרקון קקי :-)
- אתה מתכוון שאתה מגדל אותו כמו טמגוצ'י כזה?
- מה זה טמגוצ'י?
- נו, אתה יודע, זה לא כזה פו הדב שאתה מטפל בו ומאכיל אותו?
- אבא, זה בכלל לא פו הדב, אני לא אוהב את פו הדב, פו הוא קקי.
- למה אתה קורא לפו הדב קקי?
- אני לא קורא לפו הדוב קקי, פו שלי בטלפון של אמא הוא קקי!
מכירים את זה? אתם שומעים משהו שיש רק דרך אחת להבין אותו, אבל אתם מ-מ-ש לא רוצים שזאת תהיה האמת. אז בזמן הקצר לפני שהמציאות מוטחת בפרצופכם, אתם עושים עוד ניסיון נואש לחפש דרך לשכנע את עצמכם שכנראה נפלה פה טעות. אז ניסיתי וניסיתי, אבל לא היתה דרך להימלט מהמציאות. בדקות הבאות גיליתי שאיאלץ מעתה לחיות בעולם שבו הבן שלי, האוצר היקר שלי, שכבר התחלתי להתלבט על צבע החליפה שאלבש לטקס קבלת פרס הנובל בפיזיקה שהוא עתיד לקבל, משחק בקקי!
פעם היו נוהגים לתאר ככה מישהו שעושה דברים לא חשובים או מבזבז את זמנו. אבל הבן שלי משחק בקקי, מילולית ממש. ליטראלי. הוא מאכיל אותו, מלביש אותו, משחק איתו, קונה לו ציוד לעשות כושר ואפילו עושה לו אמבטיה.
עברו עלי ימים קשים של חשבון נפש. ניסיתי להיזכר במה אני שיחקתי כשהייתי ילד, בשנות השמונים. איך כל הילדים בשכונה היו יורדים למטה לשחק תופסת, שבע אבנים, מחבואים וכאלה. איך היינו מסתובבים ברחובות ומשחקים כדורגל איפה שיכולנו, מקימים מחנה על צמרת של עץ. הסתובבתי שעות ואפילו ימים שלמים בשכונה לבד, חיפשתי איך להעביר את הזמן. אספתי עשרות בקבוקי זכוכית ואז הלכתי לגבעה נטושה, ובמשך כל אחר הצהריים העמדתי את הבקבוקים וזרקתי עליהם אבנים, מאות פעמים עשיתי את זה – אם היה אז חוק הפיקדון על בקבוקי שתייה, נראה לי שהייתי יכול לממן עם הבקבוקים האלה לא רק רשיון נהיגה אלא גם את הרכב הראשון שלי.
כל הזיכרונות האלו העלו בי בעיקר געגועים, רצון עז לחזור לאותה תקופה, מה שהוביל אותי לרצון שגם הבן שלי יחווה את אותן חוויות. כי אם לי היה כל כך כיף והוא משחק בקקי, אז הן בטח יותר טובות בשבילו.
אומרים שהיה פה שמח
אבל משהו במשפט הזה, 'פעם היה יותר טוב', נשמע לי מוכר. איפה שמעתי אותו? אה, נזכרתי. בכל מקום, כל הזמן! תראו לי בן אדם אחד שלא חושב שפעם היה יותר טוב, סליחה, תראו לי הורה שלא חושב שהוא גדל עם יותר ערכים מהילד שלו (יש משהו בהורות שמקדם נוסטלגיה אקספוננציאלית). אבא שלי היה נוזף בי שאני מפונק בגלל שיש לי שירותים בתוך הבית, וכשהוא גדל במעברה, הוא היה צריך באמצע הלילה להתלבש, לצאת בקור ובגשם עם עששית וללכת מאות מטרים עד בית השימוש היחיד בכל המעברה.
בסוף שנות החמישים הורים יצאו מדעתם בגלל שבני הנוער הקשיבו לאלביס והלכו בלילות לרקוד טוויסט. בסוף שנות השישים, הביטלס והאבנים המתגלגלות היו הלהקות ש"השחיתו את הנוער" ואז גם הגיע האהבה החופשית, הסמים, האנטי-ממסדיות והשיער הארוך. בשנות השבעים הסמים עלו כיתה, ולד זפלין המציאה את הרוק הכבד.
אותם חבר'ה שבסוף שנות החמישים מרדו בהורים שלהם עם אלביס וג'יימס דין, בשנות השמונים פשוט לא הבינו מה גורם לילדים שלהם ללבוש צבעים כל כך זוהרים (טוב, את זה גם היום אף אחד לא מבין. חור שחור בעולם האופנה). ואיך זה ייתכן שבנים שמים עגילים? הפעם היחידה שאני זוכר את אבא שלי יותר עצבני מהשיחה שהיתה לנו כשחזרתי עם עגיל הביתה בשנות השמונים, היתה כשחזרתי הביתה עם קעקוע - בשנות התשעים...
אז למה אנחנו מזדעזעים כשאנחנו רואים בני נוער עם פירסינג, תספורות מוהאק או משולש שיער כחול זוהר בקצה ראש מגולח? ולמה כשאני רואה היום ילד נוסע על הכביש על אופניים חשמליים, שומע מוסיקה מסמארטפון שמקובע להגה, אני מקבל בחילה? כנראה שאני מרגיש כלפי הילדים האלה בדיוק את מה שאבא שלי הרגיש כלפי.
עדיין משחק תופסת
אז אולי זה לא כל כך נורא. למרות הסמים והרוק’נרול, בני הנוער של שנות השישים והשבעים לא סיימו את דרכם כמסוממים בתעלות. הם החזיקו את העולם, המציאו את המחשבים והאינטרנט והפכו להורים טרחנים שהילדים שלהם לא יכולים לדמיין אותם עושים משהו "אסור". גם אני, למרות העגיל והקעקוע, הפכתי לעובד הייטק.
ואם חושבים על זה לעומק, אולי זה לא נורא כל כך שהבן שלי לא מסתובב ברחובות לבד, מחפש איך להעביר את הזמן, זה אפילו די טוב שבדור שלנו, הורים מבינים שזמן עם הילד שלך יותר חשוב מעוד כמה שעות בעבודה. הבן שלי אולי מגדל בטלפון קקי, אבל הוא לא מוותר על קריאה של הארי פוטר לפני השינה, הוא אוהב כשאני מלמד אותו לשחות ולרכב על אופניים, ובבית הספר הוא עדיין משחק תופסת ומחבואים.
למדתי לקבל בהבנה את הדברים שאני לא מבין אצל הבן שלי. אני בטוח שכל עוד אני אמלא את תפקידי כהורה, כל הסרטים והמשחקים שמסביב לא יעשו נזק רציני.
ורק שתהיו בתמונה – בתוך שבוע נועם שכח מפו ועבר למשחק חדש. עכשיו אני נהנה לראות אותו מייצר דרקונים. הוא מחבר דרקון עץ לדרקון שמש ומקבל דרקון אש, יש גם דרקון אוכל ודרקון דמוי אדם וכן, כשמחברים ביניהם מקבלים דרקון קקי :-)
