תתקדמו

לפני כמה ימים נכנסתי למעלית בעבודה. היו שם שלושה פרצופים, או ליתר דיוק, שלושה קודקודים. הפרצופים עצמם היו שקועים עמוק עמוק בתוך מסכי המגע. כך הבחנתי כשהרמתי לרגע את עיניי ממסך המגע שלי. הדלתות נפתחו, וחשבתי עד כמה ארבעתנו מייצגים את הקלישאה על רמת הניכור שהטכנולוגיה הכניסה לחיינו. איך פעם הכל היה בלתי-אמצעי, אמיתי וקרוב. איך פעם הכל היה קיים כאן ועכשיו, והיום הכל מתקיים בווטסאפ ובפייסבוק ובאינסטוש.

אחר כך התנערתי והזכרתי לעצמי שאפילו בעידן הקסום שבו היינו מדי פעם בלתי-זמינים, לא כל מפגש במעלית היה מתפתח לשיחת נפש ולחברות אמת. למעשה, גם אז הרבה אנשים היו בוהים בנעליהם או בתקרה על מנת להימנע מתקשורת בינאישית. היום אפשר לקרוא בזמן הזה עוד מייל שממתין בתיבה.

ובכלל, לא מן הנמנע שהאנשים הללו שעומדים איתי במעלית מנצלים את הניכור התקשורתי בינינו בשביל לתקשר עם אנשים שהם באמת אוהבים. אתם יודעים, תקשורת שהיא משמעותית יותר עבורם מאשר סמול-טוק מאולץ על דני רופ. יותר מזה: אולי במקום לתקשר הם קוראים משהו מעניין ומעשיר, או משלמים חשבון שנדחה הרבה זמן, או קובעים תור לרופא.
האם באמת הייתי רוצה לחזור אל הבייסיק? ומה זה בכלל בייסיק? לפני עידן האינטרנט, או טרום המצאת המחשב, או אולי לפני שהשגנו שליטה באש?

כל בית הוא צימר

"מסכנים נהגי המונית", אמר לי קולגה בהפסקת הצהריים, "uber לוקחים להם את כל הפרנסה". על אותו משקל – מסכנים גם החלבנים, נהגי הכרכרות, מחלקי התה, מפעילי הטלפרינטר, שואבי המים ומנפצי הכותנה. כולם היו צריכים להתמודד עם טכנולוגיה שייתרה את המקצוע שלהם. מצד שני, איזה כיף למומחי ה-SEO, מעצבי ממשקי המשתמש, ומנהלי המותגים הדיגיטליים שעוסקים במשהו שלא יכלו אפילו לדמיין כששאלו אותם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים.

ואם כבר הזכרנו את uber – היום כל בעל רכב יכול להשלים פרנסה, כל אחד יכול להפוך את הדירה שלו לצימר ב-AirBNB, וכל אחד יכול למכור את יצירות עיסת הנייר שלו בחנות וירטואלית. הגלובליות פתחה אפשרויות חדשות. עבדתי לאחרונה עם מאייר ספרי ילדים שחי בפורטוגל ולא יודע מילה בעברית. זה לא היה מתאפשר בלי פלטפורמות שמיועדות להעסיק אנשי מקצוע מעבר לים.

הטכנולוגיה מאיימת יותר ויותר על העיתונות המסורתית, נוגסת במכירות הדיסקים, ולוקחת מאנשי ההוראה את האוטוריטה על הידע. באותה נשימה היא פותחת הזדמנויות לאמנים לפנות לאפיקים של מימון המון, היא מפילה ממשלות מושחתות, והיא מאפשרת לילד הודי שנולד במשפחה מעוטת יכולת ומחוסרת טלפון, לנווט את דרכו אל ראש אחת החברות המשפיעות בעולם.

לפעמים היא נראית לי הרסנית, במיוחד כשאני שמה לב עד כמה עד כמה הרגעים בהם אנחנו עסוקים בלתעד, או לדבר על, או לשתף את, משתלטים על הרגעים בהם אנחנו פשוט חיים. ואז אבא של חברה שלי מוצא את אחיו האבוד בזכות המאגר הגנטי של 23andme, ואני חושבת לעצמי – אח, פלאי הטכנולוגיה.

אני כותבת את המילים האלה אחרי גיחת לילה למצפה רמון. נסענו לצפות במטר המטאוריטים שכדור הארץ חוצה את מסלולם פעם בשנה. הטכנולוגיה הביאה אותי לשם – הטלסקופים שלימדו אותנו מהם אסטרואידים ואיפה נמצאת קבוצת הכוכבים פרסאוס; אתר החדשות שבו קראתי את הכתבה; המכונית שהסיעה אותנו לשם תוך שעתיים וקצת; הרדיו שהנעים את הנסיעה; וכמובן, כבוד ווייז אשר ניווט. הטכנולוגיה אפשרה לרתום את שיתוף הפעולה של יושבי מצפה רמון למען הפסקה זמנית של שימוש בטכנולוגיה אחרת, ותיקה יותר – תאורה מלאכותית. במילים אחרות, הטכנולוגיה אפשרה רגע אחד של קסם נטול טכנולוגיה, בו חלף הבזק של אור ברקיע והחסיר פעימה מלבי.

אם הייתי נולדת לפני 200 שנה אולי הייתי מסתכלת לרקיע בדיוק באותו זמן, בעיירה שגם כך אינה ממסכת את הכוכבים עם זיהום אור. אולי הייתי זוכה לחזות באותו המחזה, ואולי הייתי מחסירה את אותה הפעימה. אולי אפילו הייתי מתפעמת יותר, אילולא הייתי יודעת שכוכב נופל הוא בסך הכל גרגר אבק באטמוספרה. אבל אולי גם הייתי רואה אותו במטושטש, טרום עידן הסרת המשקפיים בניתוח לייזר.

הפרופיל שהפך לבעלי

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. יכול להיות. אין לי באמת דרך לדעת מה עדיף – עולם שבו תינוקות מתים בגלל מלריה, או עולם שבו אנשים מתאבדים בגלל שיימינג; עולם שבו ילדים משחקים גוגואים בחצר, או עולם שבו ילדים מתכנתים רובוטים; עולם שבו מגדלים את הילדים האלה בשבט, או עולם שבו מגדלים ילדים במאמאזון.

הטכנולוגיה היא עובדה קיימת, בין אם נתרפק על גלי הנוסטלגיה ובין אם לא. אי אפשר להפריד בין הטוב שהיא מביאה ובין הרע שהיא גורמת. בעצם, קשה אפילו להפריד בין הטכנולוגי הדיגיטלי ובין הבייסיק האנלוגי. גם המילים שאני כותבת עתידות לרדת מהענן אל הדפוס, בדיוק כמו שפרופיל פייסבוק וירטואלי אחד הפך לבעלי המוחשי. הילדים שלי מלכלכים את האייפד עם בוץ, וצוחקים במלוא הבטן גם מדגדוגים וגם מאנימציה ממוחשבת. אז כשעובר בי צער קל על עידן התמימות האבוד של ילדותנו, אני מעדיפה להסיט את המבט קדימה.

כשאני חושבת על העתיד, אני מדמיינת את שיחות הנוסטלגיה שננהל על התקופה ההיא, טרום עידן הקידמה. זוכרים אותה? זוכרים איך אנשים היו צריכים לנסוע שעתיים ומשהו במכונית בשביל לראות כוכבים נופלים? קשה להאמין כמה זמן היינו מבזבזים רק על מעבר ממקום למקום, במקום להשתמש במכשירי הטרנספורטר ולהיתרגם תוך שבריר שנייה מחומר למידע, ואז שוב לחומר במקום אחר. אפילו כדי לעבור מקומה לקומה הם היו צריכים להשתמש במכונות עצומות ויקרות. נדמה לי שקראו להן מעליות. מה שמזכיר לי שאנשים עדיין השתמשו במכשיר תקשורת מסורבל ו – שימו לב – חיצוני לגוף! כמובן שאני יכולה לחשוב גם על צדדים חיוביים, למשל העובדה שאנשים יכלו להניח אותו בצד מדי פעם או אפילו לכבות אותו. מצד שני, כשכן השתמשנו בו, היינו צריכים כף יד שלמה בשביל לתפעל אותו ולפחות חצי מהפעילות המוחית. תודו שהרבה יותר פשוט היום, עם הצ'יפ, וגם אחוז הדלקות באגודל ירד פלאים.

ואם כבר מדברים על הצ'יפ, אתם קולטים שבתקופה ההיא שכבר חלפה מהעולם, היינו אשכרה מחזיקים עיתון ביד וקוראים טקסטים שמישהו אחר כתב? אלוהים, כמה זמן בזבזתי בחיים על סריקה סיזיפית של טקסטים, שורה אחר שורה. מזל שהנכדים שלי כבר יודעים להעתיק את הקבצים אל אחת הספריות המובנות להם במוח. רוב הימים אין בי שום געגוע אל התקופה ההיא, בה הצטופפנו על כוח לכת קטנטן ונלחמנו על אדמות. כשאנשים מתו מסטרס, ולא יכולנו לשחזר אותם, וכשהיינו אשכרה צריכים לישון בשביל לחיות.
עדיין, כשאני מקבלת התראות על הקואורדינטות והתזמון המדויק של הכוכב הנופל הבא, מתגנב לי געגוע קל איך פעם הכל היה בלתי אמצעי, אמיתי וקרוב. פשוט להסתכל על השמיים ולחכות.